הלילה בתל אביב התחיל כמו כל לילה אחר, עם אורות ניאון שנשפכו על הרחובות הלחים ומוזיקה שדלפה ממועדונים סגורים למחצה. מאיה, בת עשרים ושש, ישבה על ספה עמוקה בלובי של מלון על שפת הים, מחכה. היא עבדה כבר שלוש שנים בתחום, והכירה את הקצב של העיר – את הגברים שמגיעים מהצפון או מחו"ל, את אלה שמחפשים שיחה לא פחות מאשר גוף. הערב הזה היה אמור להיות שקט יחסית, עד שהטלפון שלה רטט והודיע על פגישה נוספת.

היא עלתה למעלה, אל חדר עם נוף לים. האיש שהמתין לה היה באמצע שנות הארבעים, לבוש חולצה מכופתרת שנראתה כאילו לבש אותה בבוקר. הם דיברו מעט. הוא סיפר על יום ארוך במשרד, והיא הקשיבה, כפי שלמדה להקשיב. כשנגעו, זה היה איטי, כמעט מהוסס. מאיה חשבה על הדירה הקטנה שלה בנווה צדק, על הצמחים שהשקו בבוקר, על אחותה ששאלה שאלות מדי פעם ולא קיבלה תשובות מלאות. אחרי שהאיש הלך, היא נשארה עוד כמה דקות ליד החלון, צופה באורות של יפו מרחוק.

במקביל, ברחוב רוטשילד, דנה סיימה משמרת ארוכה יותר. היא הייתה בת עשרים ושמונה, והכירה את רוב המקומות שבהם אפשר לשבת בלי שמישהו ישאל יותר מדי. הלילה היא פגשה זוג – גבר ואישה – שחיפשו מישהי שתצטרף אליהם לערב אחד. הם היו מנומסים, שילמו מראש, ודיברו ביניהם באנגלית עם מבטא כבד. דנה ישבה איתם בבר קטן, שתתה יין, וחשבה על כך שהעיר הזו מאפשרת להכול כמעט, כל עוד שומרים על הכללים הלא כתובים. כשהערב נגמר, היא הלכה ברגל הביתה, עקבים ביד, ונעצרה לקנות קפה חזק בקיוסק שעדיין היה פתוח.

שתיהן, מאיה ודנה, לא הכירו זו את זו, אבל חלקו את אותו מרחב עירוני. נערות ליווי בתל אביב ידעו שהלילה לא באמת נגמר אף פעם; הוא רק מחליף צורה. לפעמים זה היה מלון יוקרתי עם מצעים לבנים, לפעמים דירה שכורה ליד הים, ולפעמים סתם שיחה ארוכה עם מישהו שהיה צריך שיקשיבו לו. מאיה חזרה הביתה לפנות בוקר, התקלחה, ושלחה הודעה לחברה ששאלה אם הכל בסדר. דנה ישבה על המרפסת שלה עם כוס קפה שהתקרר, והסתכלה על הרחוב שכבר התחיל להתעורר.

העיר המשיכה לנוע. מכוניות עברו, משאיות חלוקה הגיעו, ואנשים יצאו לרוץ לאורך הטיילת. שתי הנשים, כל אחת בביתה, עצמו עיניים לרגע. הן ידעו שמחר יהיה עוד לילה, עוד פגישה, עוד שיחה. נערות ליווי בתל אביב חיו בתוך הפער הזה – בין מה שאנשים רואים מבחוץ לבין מה שקורה בחדרים סגורים, בין השקט של הבוקר לבין הרעש של הלילה. אף אחת מהן לא דיברה על זה בקול רם יותר מדי, כי העיר כבר דיברה מספיק בשבילן.

כשהשמש עלתה, מאיה ישנה. דנה עדיין הייתה ערה, קוראת הודעות ישנות בטלפון. שתיהן, כמו רבות אחרות, המשיכו את חייהן בתוך העיר שלא עוצרת, בתוך עבודה שדורשת יותר ממה שנראה מבחוץ, ובתוך שגרה שהיא גם שגרתית וגם לא. תל אביב המשיכה לזרוח, והלילה הבא כבר חיכה מעבר לפינה.